שעון בעבודת יד
באיזו תדירות ממסך הטלוויזיה, מדפי מגזינים או קהילות מקוונות מלמדים אותנו איך לעשות משהו יפה יש מאין. ואנחנו מסתכלים על זה בהתלהבות של נערות מתבגרות ונהנים מזה. אה, אם רק הידיים שלי צמחו מהמקום הנכון, גם אני הייתי עושה משהו. כמה פעמים עולות אליך מחשבות כאלה? למען האמת, אני כל הזמן. אבל הדעה השורשית והמבוססת שאני אפילו לא יכולה להחזיק מחט בידיים כהלכה יושבת בתוכי בביטחון ובתקיפות רבה. אבל, כנראה, עבור כל עלמה כמוני, הגיע הרגע שבו אמרנו לעצמנו: "הייתי, לא הייתי." והם יצאו לעשות משהו "כזה", ב-90% מהמקרים ויתרו על הניסיונות הפתטיים שלהם עוד לפני שהם עברו שליש מהדרך.
אבל הפעם אמרתי לעצמי: "זה מספיק, אתה חייב לראות את זה עד הסוף, לא משנה מה המחיר."
אז, נזכרתי בשעון שכבר מזמן צובר אבק על מדף במזווה והחלטתי לעשות ממנו משהו שאשתמש בו.
לפני מאה שנים, איזה אדם "חביב" נתן לנו את הסבל הזה, שכפי שאפשר לנחש, הוסיף לאוסף הדברים שלא נתבעו.
חולצה ישנה עם חומר יפהפה, אבל כבר לא במידה הנכונה, הגיעה לאור מארון ללא תחתית. מצאתי קצת דבק ומברג.
התהליך החל.
בעזרת מברג הוצאתי מהשעון את מעטפת הפלסטיק הנוראית, הוצאתי את הזכוכית ובדקתי את החוגה שצריך להדביק פה ושם.
לאחר מכן, חתכתי חתיכת בד בגודל מתאים מהחולצה וחתכתי בה חור במרכז. אגב, רק בניסיון השני אפשר היה לא לפספס את הגודל, שכן בפעם הראשונה החומר בקושי הגיע לשפת. אז, מניסיוני האישי, אני יכול לומר שעדיף לחתוך יותר ואז לקצץ אותו על שפת השעון.
לאחר מכן הגיע הרגע עתיר העבודה והלא נעים ביותר: היה צורך לכסות את מעטפת הפלסטיק בחומר.
בעזרת דבק ואמא של מישהו הצלחתי סוף סוף לעשות את זה. נכון, נאלצתי להיפרד מהמניקור ולקרוע כמה פעמים את האצבעות שהודבקו במקום בד. אבל באמצעות ניסוי וטעייה, הבנתי שקל יותר להשתמש בעט כדורי ישן, שצדו ההפוך מקל מאוד על הדבקת החומר. אני אפילו לא אדבר על הקינות שלי כשהייתי צריך לקרוע אותו ולחדש אותו כי הבד היה זיפי.
ועכשיו הדבק התייבש, ניתן היה להרכיב את השעון מחדש. באופן מוזר, הם נראו נחמדים מאוד, אבל משהו היה חסר. ואז נזכרתי בפרפרים ש"חיים" בציור חסר הטעם של חבר שלי, שגורמים לו להיראות מגניב מאוד.
זה הוחלט, אני אעשה את זה תַפאוּרָה מפרפרים.
ציירתי תבנית על נייר וגזרתי אותה. ואז, מצאתי מכסה של סלט שקניתי לפי משקל לפני כמה ימים, והבנתי שהפלסטיק הזה יהיה מושלם. העברתי את התבנית לפלסטיק וגזרתי שני פרפרים.
כופפתי אותו בתחילת הכנפיים, מכיוון שהפלסטיק היה רך מספיק בשביל זה.
אחר כך נאלצתי להיזכר בילדותי ולהתחיל לצייר.לקים ישנים, שהתברר שהם בשפע, הועילו. בצד הקדמי מרחתי את צבע הבסיס, אדום-כתום.
הכנתי את שולי הגבול ברונזה, צבעתי הבזקים של ורוד בהיר וזהב, ושמתי ארבע נקודות לבנות על כל פרפר.
התוצאה שימחה אותי, הפרפרים נצצו, אבל לא היו יומרניים או צבעוניים מדי, מה שהיה מיותר עם בד הפייסלי האפור-כחול על שפת השעון. הדבקתי אותם לשעון בסדר אקראי והתחלתי ליהנות מהתוצאה.
רק שעתיים של עבודה, מניקור הרוס והעור על האצבעות שלי נתלש מדבק. אבל התוצאה עלתה על כל הציפיות שלי. השעון החמוד שלי עם פרפרים תלוי עכשיו במקום המרכזי. ובאופן מוזר, אחרי שעה כבר לא חשבתי על מניקור ודבק מיובש, אבל הרבה פעמים הסתכלתי בשעון שלי, כי אני מאוד אוהבת את זה.
אבל הפעם אמרתי לעצמי: "זה מספיק, אתה חייב לראות את זה עד הסוף, לא משנה מה המחיר."
אז, נזכרתי בשעון שכבר מזמן צובר אבק על מדף במזווה והחלטתי לעשות ממנו משהו שאשתמש בו.
לפני מאה שנים, איזה אדם "חביב" נתן לנו את הסבל הזה, שכפי שאפשר לנחש, הוסיף לאוסף הדברים שלא נתבעו.
חולצה ישנה עם חומר יפהפה, אבל כבר לא במידה הנכונה, הגיעה לאור מארון ללא תחתית. מצאתי קצת דבק ומברג.
התהליך החל.
בעזרת מברג הוצאתי מהשעון את מעטפת הפלסטיק הנוראית, הוצאתי את הזכוכית ובדקתי את החוגה שצריך להדביק פה ושם.
לאחר מכן, חתכתי חתיכת בד בגודל מתאים מהחולצה וחתכתי בה חור במרכז. אגב, רק בניסיון השני אפשר היה לא לפספס את הגודל, שכן בפעם הראשונה החומר בקושי הגיע לשפת. אז, מניסיוני האישי, אני יכול לומר שעדיף לחתוך יותר ואז לקצץ אותו על שפת השעון.
לאחר מכן הגיע הרגע עתיר העבודה והלא נעים ביותר: היה צורך לכסות את מעטפת הפלסטיק בחומר.
בעזרת דבק ואמא של מישהו הצלחתי סוף סוף לעשות את זה. נכון, נאלצתי להיפרד מהמניקור ולקרוע כמה פעמים את האצבעות שהודבקו במקום בד. אבל באמצעות ניסוי וטעייה, הבנתי שקל יותר להשתמש בעט כדורי ישן, שצדו ההפוך מקל מאוד על הדבקת החומר. אני אפילו לא אדבר על הקינות שלי כשהייתי צריך לקרוע אותו ולחדש אותו כי הבד היה זיפי.
ועכשיו הדבק התייבש, ניתן היה להרכיב את השעון מחדש. באופן מוזר, הם נראו נחמדים מאוד, אבל משהו היה חסר. ואז נזכרתי בפרפרים ש"חיים" בציור חסר הטעם של חבר שלי, שגורמים לו להיראות מגניב מאוד.
זה הוחלט, אני אעשה את זה תַפאוּרָה מפרפרים.
ציירתי תבנית על נייר וגזרתי אותה. ואז, מצאתי מכסה של סלט שקניתי לפי משקל לפני כמה ימים, והבנתי שהפלסטיק הזה יהיה מושלם. העברתי את התבנית לפלסטיק וגזרתי שני פרפרים.
כופפתי אותו בתחילת הכנפיים, מכיוון שהפלסטיק היה רך מספיק בשביל זה.
אחר כך נאלצתי להיזכר בילדותי ולהתחיל לצייר.לקים ישנים, שהתברר שהם בשפע, הועילו. בצד הקדמי מרחתי את צבע הבסיס, אדום-כתום.
הכנתי את שולי הגבול ברונזה, צבעתי הבזקים של ורוד בהיר וזהב, ושמתי ארבע נקודות לבנות על כל פרפר.
התוצאה שימחה אותי, הפרפרים נצצו, אבל לא היו יומרניים או צבעוניים מדי, מה שהיה מיותר עם בד הפייסלי האפור-כחול על שפת השעון. הדבקתי אותם לשעון בסדר אקראי והתחלתי ליהנות מהתוצאה.
רק שעתיים של עבודה, מניקור הרוס והעור על האצבעות שלי נתלש מדבק. אבל התוצאה עלתה על כל הציפיות שלי. השעון החמוד שלי עם פרפרים תלוי עכשיו במקום המרכזי. ובאופן מוזר, אחרי שעה כבר לא חשבתי על מניקור ודבק מיובש, אבל הרבה פעמים הסתכלתי בשעון שלי, כי אני מאוד אוהבת את זה.
כיתות אמן דומות
מעניין במיוחד
הערות (0)
